יום שני, 22 באוקטובר 2012

השיעור האולטמטיבי: אחראיות

ראשית, הגוף האנושי הוא מושלם. זקנה ומחלות ניווניות הם בחירה, וזה תלוי בכם ללמוד לאורך חייכם כיצד לתחזק את גופכם. האחראיות כולה שלכם, ולשמחת העתיד תחכימו למען הדור הבא.

המערכת המתוחכמת שלנו, שהיא הגוף האנושי, הוא תוצר אבולוציוני על פי תורת ההסתגלות. אנו יצורים רב תאים. התא הוא ישות משל עצמה וכרב תאים הגענו למעמד באבולוציה של רשתות שיתופיות בין תאים רבים. לפני שהמוח התפתח למימדיו כיום, היה זה המוח השני שלנו שדאג להישרדות הבסיסית. אכלנו, שבענו והזדקנו למשך דורות על תזונה שאיפשרה לקפיצה הבאה באבולוציה של כלי המודעות (הגוף). התזונה, כפי שהיא התקבלה ונתמכה על ידי רבים מאז הנפילה הגדולה של האנושות, התזונה החקלאית, סימנה את המעבר לאכילת מזונות שבני האדם לא יכולים לעכל במלואם. יכול להיות מתוך שאיפה לחקות את הטבע, כי מה לעשות, שכחנו איך לאכול, אך משהו בהחלט קרה לפני 10,000-12,000 שגרם להכחדה ענקית של חיות עצומות, שהיה מקור המזון של הציד והמלקט.

הבילבול האמיתי החל לפני כ-100 או 200 שנה, כשהאנושות החלה להתפתח במהירות עצומה. האדם החל לשחק עם היקום, במטרה ללמוד עליה באופן גשמי לחלוטין, וזה איפשר לאדם לשחק עם כוח. הכוח לברוא הוא עוצמתי, כמו הכוח להשמיד. דומה האנלוגיה לכוח לבלבל והכוח להחזיר את העטרה לישנה. המאבק המגוחח כיום הוא לחלוק ידע בסיסי עם כל יושבי תבל, בכל קצוות העולם, וזה מגוחח רק מפני שנביאים רבים נפגשים במאבק עקשני של מחשבות לא מפותחות. נסגרנו, הופחדנו, וכעת אנו קולטים שהדור האחרון הושב לפני קופסה שהקרינה למוחו את סדרי העולם והמציאות שחווינו דרכה סגרה אותנו אך החשוב מכולם, היא השתיקה אותנו.

מסך העשן הוסר ואנשים רבים לא רק רואים את האור, אלא מבינים את חשיבותה. תנו לנו לדעת מה אנו אוכלים, זועקים 99% מהאנושות, אך אנו רק שומעים את עצמנו. מזל שרק הגיבור בסיפור, המבקש מסע אצילי, דוהר בזעפו לכבד את אדמנתו ולהשביע את בטננו. הפרדוקס במציאות מתבררת לה, כשנסיר את התקוות שלנו ונתחבר לחלומות שלנו. מי אנחנו ולאן פונות רוחינו, תלויות על פתיחות ליבנו וכיבוד מחשבותינו. קבלו את עצמכם במחיאות כפיים, הלא אתם המשיחים שחיכיתם למשך עידני עידנים. 

דעו לפני מי אתם עומדים, ודעו מה גופכם הגשמי אומר לכם. קילקול הקיבה, על מזון משעבד, תשאיר אותנו עבדים לרצונו של האחר הלא נודע. כפי שנפלתם בפחו, לפני בואכם לבגרות, כן תפלו שוב אלא אם תמרדו בדריכת רגל. כולנו כלואים מאחורי סורגים בלתי נראים, של מחשבות הזורמות מחדרי השינה, המבדדות את רגלינו מהקשר הנצחי עם אדמתנו. הדלת פתוחה, הבחירה עומדת, וכעת נותר הקפיצה אל הלא נודע. אם ראיתם את עצמכם נופלים, נפלתם. אם ראיתם את עצמכם עומדים, זו לא תרמית אלא נשמתכם הצוברת תעוזה מתקרבת למשימתה האחרונה.

האם אתם מוכנים לבחור במה להשקיע את חייכם? האם זה מזון מקולקל מאדמה חסרת אהבה או חומרי בניין לארץ פוריה תחת המושל העליון, אתם. קיבלתם לחיככם מאות טריליוני תאים, הפועלים למען תמונה אינטליגנטית ובשאיפה לספק לכם אפשרות לכבוש את אשלייתכם. המשימה האחרונה היא קבלת אחראיות והיא בוודאי זקוקה לאומץ לבכם.

שאלו את עצמכם, האם המזון הזה תורם לבריאות המרבית שלי? האם אני מסוגל לקום השקם בבוקר עם ראש צלול, לאחר חלום צלול, לשמוח ולחלוק את שמחתי עם הזרים המוכרים לי? האם גברתי על פחדי ועולמי מזכיר לי את קיומי האינסופי? האם יש לי מספיק אנרגיה להגשים את חלומי ביום אחד, או עליי לשקוע בעצב ולדאוג שיהיה עוד הזדמנות מחר? מחקו את תקוותכם למחר, תתוודאו שבאמת יש רק את היום. היום הוא הזמן לבחור כיצד אתם באמת רוצים לחיות.

מוכנים לשפר את איכות חייכם, או אתם עדיין תקועים באשליה שאתם זקוקים להאריכו? הלא תמצאו אריכות ימים כשתשפרו את איכותו?

אז אתם שואלים. למה היום? מה השתנה היום שלא היה קיים לפני כן?
אנחנו נהיים פתוחים יותר מתמיד. אנו חוזרים למעמד המגיע לנו, לא כבריאה של אלוהים אלא כבחירתנו כבריאה עצמית ועצמאית. נפילתנו אפשרה לנו ללמוד כיצד להתקדם מהר יותר מתמיד. מוגזם לנסות להשוות את התקדמותינו הטכנולוגית להתקדמותינו הרוחנית, אך כל אדם שזכה להיחשף לשניהם ולעמוד בקצב נהיה המום למרגלות הדמיון שמתחיל להציף אותנו. מה השתנה? הכל השתנה. 

אנו התחלנו להיקשר, והכל בעזרת תקשורת. אותו הדחף, הקושר יסוד אחד לשני על מנת לבנות תרכובת, דוחפת אותנו להיקשר כזן אנושי לרשת שיתופית ונותר רק משימה אחת, שבעמצאותה נוכל לקחת את עצמנו ברצינות. זו האחראיות. בחרתם לברוא משהו חדש, קחו אחראיות. אם זה קיים במציאות עולמכם, זה באחראיותכם. תאמינו לי, לפעמים באמת נמאס להיתקל באותם שיעורי חיים ולקלוט שהם בעצם בבואה המשקפת את צידנו שעוד לא הבין במלואו.